מאמר מאת גאיה קורן במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות ב-19.3.2010

במאמר מרואיינת אורלי רובינזון, כוהנת ספרי העיצווב הישראלית: "נתחיל בטוב. התאהבנו בעיצוב, אנחנו משקיעים בזה בכל דבר, החל במצעים, דרך ארוחת הבוקר וכלה בסביבת העבודה, הרחוב, הקניון, הכניסה לבית. זה עוטף אותנו מכל עבר.
כשאני מסתכלת על 'חדרים' מלפני עשר שנים, אני רואה איזה שינוי עברנו, אבל זה מעורר בי געגועים. העיצובים אז היו גדושים טקסטורות, חומרים, צבעוניות. הישראלים השפריצו בלי לחשוב פעמיים. היום הכל מאופק, מנוכר, הכל טיפטופ.עכשו יש המון לבן, מינימליזם, משהו הלך לאיבוד. הבתים האישיים נעלמו."
איפה הם באמת ?
"הם עוד יחזרו, כי הלבן הזה לא אמיתי, אי-אפשר לחיות בתוכו. אני נכנסת לבתים שעברו שיפוץ ובעלי הבית לא מזיזים שום דבר מילימטר, משאירים הכל כמו שהמעצב הניח, אבל אז הילדים זורקים את התיקים בכניסה לבית ופתאום צץ ארגז לנעליים ושטיחון לאמבטיה ועוד שטיח שיגן על הפרקט במטבח, מתחת לכיור, והבית מקבל את החיים שלהם הוא זקוק. אותו הדבר יקרה גם עם צבע, אנשים יתחילו שוב להעז, לשמוח."
אולי זו קצת אשמתך ? הראית לנו איך חיים העשירים והנכונים.
"אני מכה על חטא. יש לי מידה של אחריות בטרנד המינימליסטי, כי אנשים ששיפצו או בנו הציצו בספרים ורצו גם. אני לא בעד או נגד סגנון מסויים, אני נגד סיגנון שלא מתאים למשפחה ונגזר מתכתיבי אופנה."

"אני כבר לא יכולה לראות דירות מתוחכמות. בא לי משהו פשוט, של פעם, עם אמירה אישית. בכלל, אני רוצה שכל אחד יגבש זהות שונה, שלא נהיה עדר. הספר הבא שלי יהיה על בתים אמיתיים, לא של טופ-דיזיין. הפכנו לקהילה שנושמת עיצוב, אני בטוחה שנמצא את הדרך לצבוע את הקיר הלבן בטיח פיגמנטי פצוע, נשים ריפודים צבעוניים."
את מתכוונת שנחזור לחיות בבתים של חוסר טעם ?
"הייתי קוראת לזה חוסר דיוק בטעם. זה לא חשוב אם הספה מתאימה לגוף התאורה, מה שחשוב זה שמי שגר בבית יאהב אותו ויהיה שמח, שלא יפחד ללכלך את הריצפה או להחליף את השזלונג בכורסת טלוויזיה מגושמת, שעושה לו נעים בגב. מי זה האח הגדול שנכנס לבתים של אנשים ונותן להם ציון ? בטח לא אני."